בא לי באלי

אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת.

יש מורים נפלאים ליוגה בישראל. כמו בטכנולוגיה, תעופה ורפואה גם בתחום הרוח יש כאן פורצי דרך ומורים שהתוו זרמים חדשים שמלומדים בעולם כולו וכן מגוון אפשרויות לימוד בכל הארץ.

ציינתי שההחלטה על באלי לא הייתה רומנטית כמו שאולי היה ניתן להניח, המחשבות על ג'וליה רוברטס הגיעו אחר כך. תמיד התקיים אצלי בראש עולם עשיר שניתב לי את הדרך, דמיינתי את עצמי בבת מצווה לבושה בשמלת מיני שחורה, שיער אסוף מרושל, נעלי עקב עם שרוך שמתלפף סביב הקרסול וכך היה, כך היה גם להיות דיילת עם שיער אסוף גבוה, טרולי ביד ומבט קדימה, להגיע לתאילנד ולשתות קוקונאט שייק, לשהות שבוע במדבר, לחיות בניו יורק ולמעשה להבין שמה שאני מצליחה לדמיין אני גם מצליחה להגשים. המשבר התחיל כשלא הצלחתי לדמיין, הגעתי למעמקים והגלים סגרו עליי וכשחיפשתי את האור לעלות לשלוק אוויר, סדרה דוקומנטרית על אוסטרליה, הזכירה לי את היופי, את השלווה ואת ההנאה שקיימת, זו ששווה לדמיין.

הדסקית שהזזתי מצד לצד ולא נמצא לה מקום, פתאום נכנסה למגרעת, שמעתי קליק דמיוני ונולד לו חלום. אני אקום בבוקר ואשתה קפה מול שדות האורז באובוד. אוסטרליה הייתה התזכורת, קורס היוגה בבאלי חיכה לי בפינה של הלב, מסוג החוויות שיש תחושה שנולדנו איתם וחיכינו לזמן המתאים.

אישה בת 40 טסה לבד לצד השני של העולם, למדינה מוסלמית שאין לישראלים אישור לשהות בה, (למעט יוצאים מן הכלל). 20 שנים בדיוק עברו מהפעם האחרונה שטסתי לבד חצי עולם והדבר העיקרי שהשתנה מאז אלו הם אמצעי התקשורת, אם בתור דיילת חיפשתי מעבר לכתף את היקרים לי כדי לחלוק את היופי ורוב הזמן הם לא היו שם, היום אני מתכוונת לשתף ולתעד ככל שאשתוקק.

אני ישראלית, גאה בכך ומודה על הזכות הזו יום יום, אבל המדינה הקטנה שלנו אחראית למחלוקות רבות בעולם ובשביל להיכנס לאינדונזיה כרגע עדיין צריך אזרחות זרה. סבא אהרון עלה מגרמניה ערב מלחמת העולם השנייה. כשהיה בן 8 הוא ומשפחתו הגיעו למושב וניצלו מהתופת. במהלך חייו סבא שלי נתן הזדמנויות לכולם, ללא אפליה מטעמי דת, גזע או מין ואף פעם לא נתן לנו את התחושה שהוא רדוף, שגרשו אותו מהבית שלו, שרצחו את משפחתו שנותרה בגולה, הוא האמין בבני אדם, שמר על השורשים, השיג את האזרחות שלו מחדש ופתח לנו, הצאצאים שלו עולם של הזדמנויות בלתי מוגבלות.

באי באלי 85% מהאוכלוסייה הם הינדים, המטבע המקומי הוא רופיה אינדונזית והוא המטבע הכי חלש שלי יצא להשתמש בו ובחוויה שלי, עדיין מרחוק, אנשים מתוקים שבאים בשלום. אני נוסעת ללמוד להיות בשלווה. הרבה מעבר לתרגול הפיזי של היוגה, אני מחפשת בבאלינזים השראה לנחת כשבדמיון שלי אין סטודיו מפואר עם מזרנים יוקרתיים, למרות שאולי גם זה יגיע אבל זו לא המטרה. בדמיון שלי הצלחה שלי תהיה להעביר אנשים מסע, כשכל נקודת פתיחה היא לגיטימית ומה שצריך זה רק לומר לי כן.

חודש של שפה אחרת ורק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי.

חוף גורדון תל אביב, 24.03.2023