באלי- ניתוח לב פתוח חלק ראשון

כותבת כשברקע סרטונים מהחלום שחלמתי, אין צורך בשירי רקע, הפסקול שיצרתי בדמיון והפך למציאות שלי הוא המשובח ביותר.

יצאתי מישראל עם מועקה, הלב כאב, במיוחד על האנושות שהרגישה שיצאה מאיזון בכל תחום שפקחתי עיניים לעברו. לכל אחד ואחת השיטות שלו, יש שמתחמקים מחדשות, יש שיוצאים מהארץ ויש את הפחות דרמטיים שרק מבקשים שלא יפתחו את הדיון איתם, אבל מה שברור היה לי זה שלכולם קשה להיות כל כך הרבה זמן מתחת למים ולחכות שיעבור הגל.

באלי הרגישה לי כמו מקום אהוב שחזרתי אליו כבר מהנחיתה, מושלם, מדהים, קסום ותודה התחילו להופיע בכל משפט שיצא ממני, הגעתי לצמר גפן הרך ביותר, המכיל, המחויך, המודה ליקום ולאלים רק על עצם קיומו. מיד חזרתי להאמין והראשון שאחראי לזה היה אריה הנהג, הוא שייך למשפחה באלינזית חשובה והוא מזדהה בשם משפחתו, בעברו הוא עבד בהפלגות בקריביים ומשם הוא אימץ את השפה האנגלית והפך את הנסיעה הפשוטה לאובוד שהזמנתי עוד כשהייתי בארץ, לטיול מרתק.

את אובוד אני מחלקת לשניים, היא אחד מהמקומות המוכרים והמתויירים ביותר בבאלי ובמרחק של כמה דקות מהמרכז, ניתן ליהנות מג'ונגל אינסופי של צמחייה מרהיבה, משדות אורז ומהרבה שקט ושלווה. המזל שלי היה שהעזתי לחלום על כוס הקפה עם הנוף ירוק העד והווילה שהזמנתי ללילות הראשונים הייתה בדיוק כמו בפנטזיה. כשאני מגיעה למקום חדש (גם כשהוא מרגיש ותיק ואהוב), אני אוהבת להסתובב ולהכיר את האזור ולכן בבוקר הראשון כבר הלכתי למרכז אובוד, ליער הקופים, האתר הכי תיירותי שהגעתי אליו כל החודש, לכן אחרי כמה תמונות עם אחיי האבודים המשכתי הלאה ושם התחלתי לקבל תזכורות לכך שהיקום מקשיב לנו, שיש מעבר לפיזי. אחרי קצת שופינג וכמה מקדשים, ראיתי שלט שמכוון לשדות אורז במרחק הליכה וכמו דורותי בעקבות האבנים הצהובות, פסעתי לי לבד, בשקט, בדרך אל האושר, מרגישה צורך לחייך ולהודות לכל אחד מהמקומיים שראיתי בדרך, כאילו המנחות שלהם והאהבה שלהם מופנות כלפיי, ממש מההתחלה הרגשתי אהובה ע"י כל האנשים הזרים שידעתי שנפגשנו כבר פעם. הרגשתי מאוד בטוחה להסתובב בגפי, גם בחושך והדבר היחיד שהרתיע אותי באותם ימים זה הגשם שחששתי שיתפוס אותי ויקרר אותי לפני הקורס המאתגר שלפניי.

ההפלגה לאי נוסה למבונגן, כנראה התחושה הרוחנית ביותר שחשתי בחיי עד אותו היום, רובנו התרגלנו לחשוב באופן מסוים והאתגר הראשון הוא להסביר לעצמי ולמי שמתעניין שהרגשתי שקיבלתי קריאה לשם, שאין לי טעם לחפש הגיון ומה שיקדם אותי בהזדמנות שנקרתה בדרכי הוא להיכנע לטוב. האנרגיות הטובות היו כמעיין נובע, השקיעות נדמו כמשתבחות מיום ליום ולמרות בית ההארחה הדל, הרגשתי שיש לי המון. הכל באמת עולה פרוטות והמקומיים באמת אנשים מתוקים שכל יום מניחים מתנות, לאלים, לרוחות ואפילו לנמלים. בלמבונגן התחזקה התחושה שהדבר שבאמת חשוב בכדי להיות מאושרים זה לב שלם וחיוך על השפתיים.

חשוב לי להזכיר בשלב הזה שאורח החיים שלי די ממוצע, אני עובדת במשרה מלאה 9-17 ולפעמים יותר, לפני הנסיעה תרגלתי יוגה במקסימום פעמיים בשבוע, חתרתי מדי פעם בים ובמדיטציה התנסיתי פעמים בודדות. כל הרוחניות הזו הצליחה לחדור את השכבות כי אפשרתי לה והשארתי את הציניות בארץ. האי הזה, שגרתי בו קרוב לחודש, הזכיר לי בכל יום מחדש שכשאני חושבת שאני יודעת, אני רק מתחילה להבין שאני לא יודעת כלום.

טרסות האורז Tegalalang 3.4.2023